עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
חברים
נאיהIM AL
TIME TO WAKE UP
THINGS TO GET
•  רכב
•  מצלמת קנון
•  קורס גלישה
דיי
07/03/2017 17:01
אנה
אני חושבת רק עליו. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי. אני רוצה לדבר איתו, לשמוע את קולו, אני רוצה לנשק רק אותו. אבל אני לא יכולה. כי אני עם מישהו אחר. 

0 תגובות
קיים רק בסרטים
26/02/2017 19:40
אנה
לבשתי ג'ינס, חולצה לבנה, הסניקרס הוורוד שלי.
זהו, צריך לצאת, להחזיר לאבא את האוטו. ההתרגשות אוכלת אותי. אמא.
נעלתי את הדלת של הבית ויצאתי לכיוון הרכב.
'דיי, הכל יהיה בסדר, את תצליחי' מנסה להרגיע את עצמי.
האוטו מונע, המוזיקה נשמעת, הכביש נקי והאוויר נעים. מה צריך יותר מזה? אותו. לא. לא.

' תוכל לצאת בבקשה?'
שמתי את הפלאפון בצד לאחר ששלחתי לו את ההודעה, יושבת ברכב. נהיה כל כך חם, מהלחץ וכי חם. אני מתנשפת.
'דיי, תירגעי, מה כבר יכול לקרות?' אוף.
אין צליל הודעה, אין צליל..
נבהלתי מהצליל הודעה.
' מה?'
'אני מתחת לבית שלך בבקשה תצא. אני לא אחכה עוד הרבה זמן'
'אוקיי'

זהו, הלחץ כמעט הגיע לשיא ויש לי בחילה, רק שאני לא אקיא לו בפנים, זה יכול להיות נורא. במקום מילים, קיא.
יצאתי מהרכב. דיי, חם שם, חם לי ואני משתגעת מרוב התרגשות, פחד, דאגה.
נעמדתי עם הגב לבניין שלו, שיראה אותי לפניי שאראה אותו.
איך יכול להיות שאני כזאת פחדנית?

'היי' הקול שלו.
אויי אלוהים, איזה קול יש לך.
'היי' כמעט נחנקתי. הוא התקרב לתת לי נשיקה בלחי וחיבוק. מתחשק לי למחוץ אותו.

'מה קורה?' שאל בחיוך.
'בסדר. תקשיב רציתי לדבר איתך' לא היה לי שמץ של מושג איך בדיוק אני אומרת לו את מה שיש לי להגיד, אבל אני כבר פה, הוא פה, שניינו פה.
החיוך שלו נמחק, הוא בהה בי, עם העיניים הטורקיז המושלמות שלו. טבע בתוך עיניי, איך אפשר להגיד לאל היווני שעומד מולי שלא ידבר איתי יותר לעולם? הוא לא אמר כלום, נדמה לי שחיכה למה שאגיד לו. יכול להיות שראיתי בהלה על פניו?

' בבקשה, בבקשה, אל תכתוב לי יותר, אף פעם. ' הוא פתח את עיניו והמשיך לבהות בי.  השפתיים שלו הפכו לפס דק ונוקשה ' אני פשוט לא יכולה ככה יותר, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה שאתה כל כך קרוב אבל כל כך רחוק, אין לך מושג אפילו כמה רחוקים אנחנו. אני לא מסוגלת יותר לשקר לעצמי שאין לי רגשות כלפייך, כי אני לא יכולה להתעורר בבוקר ולא לחשוב עלייך. וכל מה שאמרתי לך? על הסטטוסים שלי? זוכר? שיקרתי, שיקרתי מכל הלב, הם כולם רק עלייך.' לקחתי נשימה, וידאתי שהוא עוד כאן ולא ברח בצרחות. הפנים שלו לא השתנו, הוא פשוט המשיך לבהות בי.
'בבקשה, תבין אותי, כל פעם שאתה חוזר לחיי, כל מה שמסביבי מת ורק אתה נשאר. כמו מלאך המוות, שלוקח רק אותי. וזאת לא מחמאה. אני לא יכולה לנהל בצורה כזאת את המערכת יחסים שבה אני נמצאת. תבין אותי, אני משתגעת שאני לא יכולה לגעת בך, משתגעת מהעובדה ששום דבר לא יקרה בינינו. בבקשה תשחרר אותי ולא לשנה שנתיים, לתמיד פשוט לכל הזמן.' לא נשאר לי אוויר.

הורדתי את ראשי, תפסתי בשערי, לקחתי נשימה והוצאתי, מבלי ששלטתי על זה בכלל הדמעות שלי לא חיכו שהוא ילך, הן פשוט זלגו, אחת ועוד אחת. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו, רק מלהסתכל על רגליי הבנתי שהוא עוד כאן והקשיב להכל. מה אמרתי לו, כבר שחכתי. אף פעם לא בכיתי מולו, כל כך מביך. הוא בטח צוחק עליי וחושב עד כמה שאני דרמטית, כמו תמיד.

הרגשתי שהעולם לא קיים, רק הוא ואני, ראיתי רק אותו, מולי. שמעתי את הנשימות שלו שהתערבבו בשלי, מדהים כמה שקט היה שרק אני והוא היינו שם. אף פעם לא הייתי בשקט כזה, שקט עמוק, הרגשה כאילו היקום נתן לנו את הרגעים האלה והשתיק את כל החיים שמסביבנו.

עצמתי את העיניים.
' זהו, זהו זה מה שרציתי להגיד לך. ועכשיו פשוט בוא נלך' תלך אתה, ואני עוד אשאר כאן עם הרכב שלי ואמשיך לבכות כמו ילדה מטומטמת ודרמטית.
מה הוא שותק?! הרגשתי את הכעס עולה, את הדמעות עוד יותר. תגיד משהו, תגיד משהו בבקשה אל תתן לי ללכת ככה.
הרמתי בזהירות אליו את העיניים, מפחדת לא יודעת אפילו ממה. הוא הסתכל עליי. מעניין על מה הוא חושב.
נדמה לי שהרגע הזה נמשך יותר מידי זמן ואני אוהבת את זה, אסור לי לאהוב את זה. כמה מזוכיסטית אני?

הוא לקח צעד אליי, הסתובבתי והלכתי לאחור. דיי, למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, למה הוא עדיין כאן? אני לא מסוגלת ללכת, לא מסוגלת, הוא כן, הוא עשה את זה מיליון פעמים, אז למה הוא לא הולך פשוט הביתה? למה דווקא עכשיו הוא מחליט להישאר.

נעצרתי והסתובבתי אליו. ' בבקשה תלך' השיער שלי נהיה רטוב מלפנים מרוב הדמעות שלא שמתי לב שלא מפסיקות.
לא הספקתי לשים לב והוא דחף אותי בעדינות לכיוון הקיר, הרגשתי את ידיו על מותניי. נבהלתי. הוא התקרב אליי, המבט שלו צלל לתוכי, צללתי לתוך עיניו יחד איתו. תעזוב אותי, תעזוב אותי אני צועקת בתוכי, אך לא מסוגלת לבטא את זה בקול. הקול שלי נעלם, הנשימה שלי נעצרה. ממש מלאך המוות. הוא שם את ידו על פניי, ניגב דמעה אחרונה, הוא היה כל כך קרוב אליי שיכולתי להרגיש את הבושם שלו, הבושם שנשאר עוד אחריי המקלחת.
' את אוהבת אותי?' זה בא משום מקום. רגשותיי מילאו אותי, הראש שלי מילא אותי בתשובות. אני לא סובלת אותו, פשוט לא סובלת אותו, איך הוא מעז בכלל?
' לא בצורה שהיית רוצה שאוהב אותך' עניתי לו.
הוא הוריד את ידיו ממותני ושם אותם על הקיר, חסם אותי משני צדדיו. אוי, התנוחה שאני כל כך אוהבת? באמת?
'אני חושב שאת משקרת לעצמך' ענה לי וחייך חיוך קטן. אני לא סובלת אותו עכשיו יותר מלפני שתי שניות.
לא היה לי מה לאמור לו, נגמרו המילים. הורדתי את פניי, הסתכלתי על גופו, לא ממש הייתה לי ברירה.
' מי בכלל צריך מילים בשביל להבין אחד את השני?' אמר, לרגע לא ממש קלטתי, לא היה לי זמן.
הוא הצמיד אליי את שפתיו, השוק תפס אותי. הוא תפס את פניי ונכנעתי, נכנעתי אליו, לשפתיו, לריח שלו, לטעם שלו, לו, נכנעתי לו. הגוף שלי התאים את עצמו אליו כמו סיר למכסה. אי אפשר לתאר את מה שהרגשתי, מה שבוודאות אני יכולה להגיד שרציתי לעצור את הזמן. למחוק הכל. עפתי. 
הוא הצמיד אותי אליו, הרגשתי כמה שהוא לא מעוניין לשחרר אותי, כמה שהוא לא יכול יותר להתאפק.

איך אני התאפקתי? איך נתתי לו ללכת כל פעם מחדש?

נעצרנו, הסתכלתי עליו. העיניים הטובות שלו. לא הרגשתי ככה עם אף אחד מעולם. זה טוב מידיי בכדי להיות אמתי. טוב מידי, אמתי מידי, עוצמתי מידי ופשוט לא קיים חוץ מבסרטים.

חיבקתי אותו. הוא עטף אותי. כבר לא נשאר מה לומר.

זה קיים רק בסרטים.
1 תגובות
אוי
25/02/2017 08:27
אנה
כתבתי פוסט כל כך מושקע עכשיו והוא פשוט איכשהו נמחק.

אך, הכל לטובה.

:)
2 תגובות
גיבור
24/02/2017 10:06
אנה
'גיבור' זה הספר של רונדה בירן, אני מאוד אוהבת את הנושא שעליו מדובר בכל הספרים שלה, אך דווקא אותו אהבתי יותר מכולם.
כל הספר זה בעצם סיפור של כ 10 אנשים שונים, ומה שהם עברו בחייהם, איך הם הגיעו להצלחה וכו'..
מעניין בטירוף, מלמד, מביא למחשבות ומה לא.

אני כאילו חושבת על כל זה, ויום אחריי לא כל כך זוכרת. לא מבינה למה זה פועל אצלי בצורה כזאת. כל כך הרבה למידה, חשיבה ועומק ועדיין זה איכשהו בורח לי מהראש.

אני מרגישה התקדמות מבחינת אהבה עצמית, אני משתדלת לדבר לעצמי כמה שיותר ולהגיד לעצמי לאהוב ולקבל את עצמי. זה לא קל. יש המון דברים שעדיין הייתי רוצה שיהיו אחרת, אבל אני צריכה להבין שאין מה לנסות אפילו מבחינה חיצונית, חוץ מכמובן לעבוד על עצמי מבחינה גופנית, להתעמל ולשמור על תזונה נכונה. פנימית אפשר לשנות המון ואני לפעמים שוכחת שאני עושה בעצם משהו שאותו אני רוצה לשנות ורק לאחר המעשה אני אומרת לעצמי 'פאק, שוב'. אני כאילו צריכה להיות הרבה יותר מודעת ברגע האמת, אבל כרגע האמת כאן אז אני פתאום נהיית אבודה בתוך הראש שלי ונותנת לו לשלוט. אז איך עובדים על זה? להיות נוכחת, נוכחות בזמן אמת. בזה הרגע. כי רק הרגע הזה קיים.

מחשבות ועוד ועוד.

אני בעבודה כרגע. נחמד שיש זמן פנוי.
2 תגובות
כתיבה
22/02/2017 15:27
אנה
הכתיבה תמיד הייתה מצילה אותי, שמה את הדברים במקום, מסדרת את האי סדר בראש. זה תמיד מתחיל ב 'אין לי מושג מה לכתוב' וממשיך במלא רגשות, מחשבות ודעות. והנה גם עכשיו, אותו הסיפור. 
אני מפחדת להיות עצמי. לפני שאני עושה משהו, אומרת או אפילו כותבת. אני מרגישה שכל מעשה שלי שופטים אותי ואת מי שאני. אני מפחדת להיפתח לעצמי כי אני מפחדת לא לאהוב את מה שאראה. וזאת הסיבה ככל הנראה שאני מפחדת שאחרים יראו אותי. 
כן, לפעמים אני אומרת ' רגע, אז מה? כל החיים אני אחיה בפחד? כל החיים אני אהיה מישהי שאני לא? ואם המישהי שאני לא זאת בעצם המישהי שאני כן ואני לא רוצה להודות בזה כי אני פשוט לא אוהבת אותה?' מה זה כל הסלט הזה? בלבולי מוח.
אז במה להאמין? מה לחשוב? היכן לשים את האצבע ?
אני רוצה לאהוב את עצמי, לא לפחד יותר. אני רוצה שהעולם יראה אותי. לא קיים משהו גדול יותר מן האמת, והאמת תמיד תישאר.

הנשמה שלי והגוף לא מתקשרים עד כדי כך ברמה גבוהה שלא הצלחתי לרקוד. פשוט נתקעתי. אין תקשורת, אין הסכמה, אין הבנה.

אני רוב הזמן בבאסה, מקבלת הכל קשה, לא נותנת לעולם להיות מי שהוא. וזה לא טבעי, שום דבר מזה. 


2 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון